איזנר נ' בניני רובינשטיין בע"מ ואח'

החלטה

לפניי בקשה לצו מניעה זמני בגדר תביעה, שעניינה בנכס שהמבקש טוען כי הוא בעל הזכויות בו, ואשר המשיבה 1 מעוניינת בפינויו לשם בנייה במקום. בהליך ניתן זה מכבר צו ארעי, העומד בתוקפו, והשאלה עתה היא בהותרתו של הצו הארעי על כנו או צמצומו.

רקע ותמצית טענות הצדדים

כיוון שהמשיבה 1 מסכימה למתן צו מניעה זמני בתיק, ובשים לב לכך שהמחלוקות המסוימות שבין הצדדות נסבות רק על היקפו המדויק של הצו והבטוחות שבהן יותנה – יצוינו הנתונים הצריכים להכרעה בקיצור יחסי.

המחלוקת מתמקדת בנכס שהמבקש לטענתו מחזיק בחלקים ממנו מזה למעלה מ-50 שנים (להלן: הנכס). הנכס מצוי בתוך שטח של 81 דונם המוכר כ"מתחם חסן ערפה" (להלן: המתחם). ייעודו המקורי של המתחם היה למסחר ותעשייה, ומן התמונות שהוצגו נראה הוא במצב ירוד למדי ובו מבנים ספורדיים, סככות, גדרות וחניות לרוב. הנכס הספציפי משמש כיום את מי ששכר את חלקו של המבקש בנכס, מר אברהם שהינו (להלן: שהינו) – שמסיבות שלא הובהרו אינו צד לבקשה – והוא עושה בו שימוש להפעלת עסקו לחלקי חילוף למכוניות, מה שהמשיבה 1 מגדירה כ"משחטת רכב".

הנכס הכולל מבנה אבן מוארך ובו מספר חדרים (להלן: מבנה האבן), מספר סככות וחצר (שיכונו יחד: החצר), ששטחם הכולל הוא כ-370 מ"ר. שניים חלקו בעבר בנכס: המבקש, שהחזיק במבנה האבן למעט אחד החדרים שבו לאחד, ועשה שימוש בחצר, וקבוצת אנשים שהצדדים מכנים אותה למען הנוחות "אבלסון", שהחזיקה בחדר הנותר במבנה האבן וכנראה שבשטחים בנויים נוספים באיזור הנכס (אלו יכונו, מבלי לטעת בשלב זה מסמרות בשאלת הגבולות המדויקים של חלקי כל אחד מן הצדדים וזכויותיהם המשפטיות – חלק המבקש בנכס וחלק אבלסון בנכס). הן המבקש הן אבלסון השכירו, בנפרד, את חלקיהם בנכס לשהינו, כך שהלה עשה בנכס כולו שימוש לעסקו עד לאחרונה.

הצדדים חלוקים בשאלת טיב זכויותיו של המבקש בחלקו נכס. למבקש היתה בעלות במושע יחד עם רבים אחרים בחלקות (הישנות) של המתחם (חלקות 5, 6, 7 ו-14 בגוש 7077). בגדרי תכנית מתאר מפורטת שאישורה פורסם בשנת 1996 בוצע במתחם הליך של איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים בהתאם לסעיף 122 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בהליך זה נרשם המגרש שבו שוכן גם הנכס כחלקה 45 בגוש 7077. בהתאם לטבלאות ההקצאה לא קיבל המבקש זכויות בחלקה 45 כי אם בשטח המצוי בחלקה אחרת, שטח שהמבקש מלין כי הוא תפוס על-ידי עבריינים שאין לו אפשרות לפנותם. לשיטת המבקש, תוכנית האיחוד וחלוקה אינה יכולה להוות אסמכתא לפינויו מן הנכס ולחיובו לקבל תחתיו נכס תפוס שערכו היחסי נמוך. המשיבים טוענים מנגד כי נוכח התכנית אין למבקש זכויות קניין כלשהן בנכס.

בשנת 2005 פורסם דבר אישורה של תכנית מתאר המייעדת את המתחם לפיתוח תוך שינוי ייעודו לאזור תעסוקה מיוחד שהותרו בו תכליות לשימושי משרדים, מסחר ובידור עם אופציה למגורים. בפרט הותרה בשטח חלקה 45 ושטח סמוך בנייה שני מגדלים רבי קומות. כך אנו מגיעים אל המשיבה 1, המעוניינת בבניית המגדלים, ואף התקשרה בהסכמים לרכישת הזכויות עם כמעט כל בעלי הזכויות הרשומים בחלקה 45, לרבות קבוצת אבלסון, אך לא כולל המבקש – שאינו בעל זכויות רשומות בחלקה, כאמור. ברם היתר הבניה לבניית המגדלים מותנה בפינוי כל המחזיקים והריסת כל המבנים במגרש המיועד לבנייה. כך עומד המבקש, המחזיק בחלק מן הנכס, כאבן נגף בפני המשיבה 1.

לצורך תפיסת החזקה בשטחים ובמבנים שנרכשו מבעלי הזכויות השונים בחלקה 45 התקשרה המשיבה 1 עם המשיבה 3 שבבעלות המשיב 2, המגדיר עצמו כקבלן פינויים והריסות עתיר ניסיון. פעולות המשיב 2 לפינוי הנכס כולו, שהמבקש הגדירן כנמרצות יתר על המידה, הן שהובילו לבקשה הנוכחית, כמבואר להלן.

כחלק מהליך הפינוי, ומשנכנסה המשיבה 1 לנעלי אבלסון, הודיעו המשיבים לשהינו בראשית שנת 2012 כי עליו לפנות את החלק בנכס שהשכירה לו קבוצת אבלסון – וכך הוא עשה, תוך שהוא נותר כשוכר בחלקו האחר, והצמוד ממש, של הנכס – חלקו של המבקש. המשיבה 1 אף הודיעה לשהינו כי בדעתה להיכנס לשטח שפינה ולהורסו. הודעה זו הובילה להתראה מצד שהינו, באמצעות בא-כוחו עו"ד זיו איזנר (הקשור כנראה אף במבקש), שהתריע מפני ביצוע ההריסה גם בחלקו של המבקש. הוא התריע עוד מביצוע הריסה של קירות וגגות בחלק אבלסון, שכן אלה יובילו לטענתו אף לקריסת חלקו של המבקש בנכס, שהרי השניים צמודים ומבנה האבן הוא אחד.

לטענת המבקש, החל ממרץ 2012 פעל המשיב 2 לביצוע פעולות הריסה בנכס ללא כל פיקוח הנדסי, וניסה אף להרוס כליל את הנכס, לרבות את חלקו של המבקש בו. לטענת המבקש, רק התנגדותו הפיזית הנמרצת ולאחריה התייצבותו של נציג מחלקת הפיקוח בעיריית תל-אביב שהוא הזמין, הצליחו להביא לבלימת פעולותיו של המשיב 2 אותה עת.

בבקשתו, שהוגשה ביום 31.5.2012, עוד קודם להגשת תביעה, מטעים המבקש כי לאחרונה למד כי במקביל לפעולות המשיב 2, הגישה המשיבה 1 למחלקת ההנדסה בעיריית תל-אביב בקשות למתן היתר להריסת הנכס כולו, שאחת מהן הגישה לידיעת המבקש והוא התנגד לה, והאחרת תוכנה לא הגיע לידיעתו עובר להגשת הבקשה שלפניי. מהלך זה, הביע המבקש את חששו, נועד לאפשר את הריסת הנכס תוך פגיעה בזכויותיו, בלא שתתאפשר לו זכות ההתנגדות לבקשות המשיבה 1. בבקשתו טען עוד המבקש כי המשיבה 1 הציבה דחפור גדול בסמוך לכניסה לנכס, ועל כן עתר הוא לסעד במעמד צד אחד, האוסר על כניסה לנכס וביצוע הריסה בו. סעד כאמור ניתן למבקש בכפוף להפקדת בטוחות ולהגשת כתב תביעה בתוך שבעה ימים. הבטוחות (התחייבות עצמית, פקדון בסך 20,000 ₪, וערבות צד ג' בסך 25,000 ₪) הופקדו, והוגש במועדו כתב התביעה, שהסעד העיקרי בו הוא לצו מניעה קבוע האוסר על כניסת המשיבים לנכס וביצוע הריסה בו.

בתגובתה לבקשה טענה המשיבה 1 כי למבקש אין זכויות קניין כלשהן בנכס, נוכח הליכי התכנון שתוארו לעיל, ולשיטתה אף זכות להחזיק בנכס – אין לו. עם זאת הבהירה המשיבה 1 כי אין לה כל כוונה לבצע הריסה של חלקי הנכס המוחזקים על-ידי צד שלישי (קרי: חלקו של המבקש, ששהינו הוא שוכרו), בלא היתר כדין. לדבריה היא פנתה לוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו בבקשה לקבלת היתר הריסה לשטחים המצויים בהחזקתה. בנסיבות אלה, הבהירה המשיבה 1, אין לה התנגדות להמשך עמידתו של הצו הארעי בתוקפו עד להכרעה בהליך העיקרי, אף שלשיטתה יש להגדיל משמעותית את הערבויות שבהן הותנה הצו נוכח הנזקים העצומים הנגרמים לה, לטענתה, כתוצאה מהתנהלותו של המבקש.

המשיבים 2-3 הגישו אף הם תגובתם לבקשה לסעד זמני, וטענו, בתמצית, כי פעלו בהתאם לדין ובלא רבב בביצוע מלאכת הפינוי.

ביום 11.6.2012 התקיים לפניי דיון במעמד הצדדים, שבמסגרתו הבהירו הם את עמדותיהם, ובמהלכו הוברר כי חזית המחלוקת אינה רחבה, ועניינה כאמור רק בהיקפו המדויק של הצו והיקף הערבויות. בהתאם להצעת בית המשפט, ובהתחשב בכך שאף מחזיקים אחרים במעמדו של המבקש הגיעו להסכמות כספיות עם המשיבה 1 באשר לפינוי הנכסים שהחזיקו, הסכימו הצדדים לנהל מגעים ביניהם לסיום המחלוקת. כן התחייבה המשיבה 1 למסור למבקש העתק הבקשות שהגיש לעיריית תל אביב בקשר עם ביצוע ההריסות בנכס.

מהודעותיהם הנפרדות של הצדדים שהוגשו בעקבות המגעים ביניהם עולה כי אלו כשלו.

בגדרי הודעתה הלינה המשיבה 1 על כך שבינתיים נקטה אף אשת המבקש הליכים משפטיים ועתרה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לסעד הצהרתי שלפיו היא בעלת זכויות בעלות בחלק מן הנכס. כן פירטה המשיבה 1, כפי הוראתי, את טיבם של היתרי ההריסה שהיא ביקשה לקבלם מעיריית תל-אביב. מהודעתה עולה כי שני ההיתרים שביקשה עניינם ביצוע עבודות הריסה בכלל הנכס (יצוין כי לכאורה נתונים אלה עומדים בסתירה לטענת המשיבה 1 בתגובתה לבקשה לסעד זמני (סע' 58), שלפיה עתרה לקבלת היתר הריסה "לשטחים המצויים בחזקתה", קרי: לא אלו שבחזקת המבקש או שהינו). בקשה אחת להריסה אושרה בתנאים אך טרם ניתן למשיבה 1 היתר להריסה, ואילו הבקשה השנייה טרם נידונה.

על רקע האמור הודיעה המשיבה 1 כי היא מסכימה שצו המניעה הזמני יחול על ביצוע עבודות הריסה במבנה האבן, בחלקו המוחזק על-ידי שהינו, השוכר את השטח מן המבקש; כי תירשם התחייבות המשיבה 1 (בלא שיינתן צו מניעה) שלא לבצע עבודות הריסה בחלק אבלסון אלא לאחר קבלת היתר לכך מן הוועדה המקומית לתכנון ובניה; כי הצו לא יחול על שטחי הנכס מעבר למבנה האבן, המשמשים כחצר משותפת, וכי הערבויות יוגדלו משמעותית.

המבקש מצדו טען בהודעתו כי הבקשות להיתרי ההריסה של כלל הנכס הוגשו לעירייה בלא להבהיר כי המבקש מחזיק בחלק מן הנכס ובלא שתתאפשר לו עקב כך הצגת התנגדות כדבעי לבקשות, התנגדות שהוא הגיש עתה. המבקש מלין עוד על כך שהמשיבה 1 מנסה, לשיטתו, לעקוף את הצורך בנקיטת הליכים לפינויו בדרך של קבלת היתרים בהסתר להריסת הנכס. לכן עמד המבקש על חשיבות נתינתו של הצו הזמני המבוקש.

משהמגעים בין הצדדים לא נשאו פרי עד הנה – נדרשת החלטתי.